קומזיץ אחר, והרבה יותר עדכני

הו, הקומזיץ המפורסם

אוקטובר 1999
תצלום מהקומזיץ, איור תוספת שלי.
דרך אגב, סיפור טובן שמכיל את כל הסיפור נמצא בשלבי עריכה ויפורסם בקרוב

טובן, מ-רז, גופי, ודובקין

מול נוף שבמקרה דוקא לא השתנה יותר מידי

גופי, ג'ו, דובקין, ומ,רז,

יושבים מול נוף שכבר חלף מהעולם

עוד פרקים בדרך

לא לדאוג, לא לחשוש.
פרקים חדשים של סיפורי קיבוצניקים וסיפורי טובן נכתבים ברגעים אלה ועומדים להיצטרף לבלוג בקרוב.
במחשבה שניה אולי יש סיבה לחשש ודאגה

טובן לומד שבדית

סתיו 1993

להרבה בני משק כמוני לוקח כמה שנים של לגור מחוץ לקיבוץ כדי באמת להבין כמה מטורף ומצחיק זה לגדול בקיבוץ.

בחצי הראשון של 1993 קרו כמה דברים חשובים בחיים שלי: גמרתי יב', נפרדתי מהחברה שלי מראש הניקרה, ועברתי ניתוח "קילה" (שדחה לי את הגיוס). שלושת הגורמים האלה יצרו מצב שבו מצאתי את עצמי בקיבוץ, דיי נטול חברה' כי כל הבני גיל שלי או שהתגייסו או שהלכו לשנת שרות.

התפתחות קצת יותר מעניינת היתה שאמא שלי מונתה להיות מרכזת המתנדבים של הקיבוץ. כך שלא רק שהייתי מקבל מידע מקדים לגבי הגעתם ,או יותר נכון הגעתן, של מתנדבות חדשות, הצלחתי אפילו לקחת חלק פעיל בסלקציה של איזה מתנדבות יגיעו לקיבוץ ואיזה קונפות יצטרכו לחפש קיבוץ אחר (לכל תופס קבלה שהיה מגיע היה מצורף תצלום). כך יצא שבשלהי קיץ 93 השתתפתי בתהליך הבחירה של קבוצה שלמה של שבדיות שהגיעו לקיבוץ כמה שבועות מאוחר יותר.

בשלב הזה כבר החלמתי מהניתוח וחזרתי לעבוד בבננות. בנוסף לזה, בגלל שהייתי הבן משק הפעיל היחידי שלא היה עסוק בשום דבר מיוחד, לקחתי על עצמי את תפקיד הברמן של הקיבוץ. תפקיד שכולל לא רק את ההפעלה של הבר אלא גם את כל הנקיונות, הסידורים, והרכישות. כך יצא שבערך פעם בשבוע, בזמן שעדיין הייתי בן 17, הייתי גומר יום עבודה בבננות, לוקח את האוטו של הענף לנהריה, ועושה קניה סיטונאית של בערך עשרה ארגזי בירה, תריסר בקבוקי וודקה, ג'ין, ויסקי, רום, ועוד כמה ארגזי מיצים. כל זה היה נכנס למקררים, ואז ביום שישי הייתי פותח את הבר ומגיש משקאות כל הלילה. היום כל זה נשמע מטורף לגמרי אבל בזמנו לא אני ולא אף אחד אחר מצא בזה שום דבר יוצא דופן.

כשקבוצת המתנדבות הגיעה סוף סוף לקיבוץ (בתחילת ספטמבר), סידור העבודה שיבץ את כולן בבננות, איתי, עד שלכל אחת יימצא שיבוץ מתאים.

יום עבודה סטנדרתי בבננות מתחיל בשש בבוקר בחדר אוכל כשבאים לשתות קפה לפני הירידה למטעים.

מראה קלאסי של בן משק בננצ'יק זה טי-שרט או חולצת עבודה כחולה, מכנסי דגמ"ח חתוכות בגובה הברך, נעלי צבא, והכי חשוב – סכין בננות באורך מטר שנשאת בתוך נדן עור שתלוי על החגורה. להיכנס לחדר אוכל עם כזה מראה תמיד הרגיש לי קצת כמו כשג'ון ויין נכנס לבר באיזו עיירת מערב פרוע קלאסית (ככה זה לגדול בקיבוץ, צריך קצת דמיון מידי פעם כדי להעביר את היום).

באותו בוקר ראשון ישבנו כולנו בחדר אוכל: הבננצ'יקים בשולחן אחד, ובערך חמש עשרה שבדים ושבדיות בשולחן אחר. עשר דקות מאוחר יותר אני כבר נוהג בטרקטור בדרך למטעים, מאחורי נגררת עגלת ארבע גלגלים גדולה עם כל המתנדבים והמתנדבות, וכמה קיבוצניקים.

היום עובר בצורה דיי סטנדרטית ומשעממת – חיתוך עלים. אני וזמורי, בן משק שכבר היה אחרי צבא ושקצת בזבז זמו בקיבוץ לפני הלימודים, מנסים לשבור את הקרח עם השבדיות ולהתבייט כל אחד על מתנדבת ספציפית.

"תתמקד על מישהי אחת או שלא יצא לך שום דבר עם אף אחת מהן" מוסבר לי. זמורי מציע שבאחת מהפסקות השתיה אני אספר למתנדבות כמה בדיחות מהרפרטואר המכובד שלי כדי לשבור את הקרח.

אני מחליט שהוא צודק. מסתבר שזאת טעות.

אחרי כמה בדיחות המתנדבות היותר מנומסות מאלצות גיחוך או שניים, השאר פשוט מעבירות מבטים מבולבלים ביניהן. מסתבר שנבכי ההומור הסקנדינבי לא כוללים בדיחות קיבוצניקים מלוכלכות. נו - למדתי משהו.

אני מחליט שלזמורי אין מושג על מה הוא מדבר

המשך עבודה.

בשלב מסוים אני שם לב שאחת מהבלונדיניות היותר חמודות ממש מתקשה לחתוך עלי בננות יבשים עם הסכין השבורה והכהה שהיא קיבלה באותו יום. אני בינתיים מגלח את העלים האלה מהעצים שאני עובד עליהם ומסתכל על הנסיונות הנואשים שלה לנסר ולהרביץ לעלי בננות יבשים עם סכין שלא חדה מספיק כדי למרוח חמאה. אני מצליח להבין שגלום פה איזה פוטנציאל מסויים אבל מוח הבן משק בן ה17 שלי לא מצליח לחשוף אותו. זמורי בא לעזור לי עם זה.

זמורי: "טובן, למה שלא תחליף איתה סכינים כדי שיהיה לה יותר קל?"

טובן: "מה, ושאני אתקע עם הסכין המחורבנת שלה?"

רק השטן יודע איך ילד מטומטם כמוני הצליח אי פעם להשכיב שבדיות קוסיות.

זמורי: "נו אל תהיה טמבל. תהיה נחמד אליה, תיתן לה ת'סכין שלך להיום, ואז תדבר איתה וכל זה.."

טובן: "וואלה?"

אני מחליט שזמורי הוא גאון וממנה אותו להיות הגורו שלי לעניני בחורות.

מסתבר שזה דווקא כן היה רעיון טוב. הבחורה נורא מעריכה את הג'סטה שלי והרבה יותר קל לה להוריד עלי בננות יבשים עם חרב נינג'ה שיכולה לגלח אפרסק. אנחנו מדברים וצוחקים.

ביום שישי בלילה אני פותח את הבר של הקיבוץ כרגיל. אני מחליט שהשבדית שלי תקבל כמה משקאות בחינם. מסתבר שגם זאת החלטה נבונה. (אמרנו כבר שאני לומד, כן?) אותו ערב נגמר בכלום בסופו של דבר. למרות שכיף לנו לשתות ולדבר, כל הקבוצה של השבדיות החליטה שהיא רוצה ללכת לבר של סער (הקיבוץ השכן) ומתוך לחץ קבוצתי המתנדבת שלי (נקרא לה – אנה) החליטה שהיא גם תלך. אני יכול להגיד בשלב הזה שאני מאוכזב אבל זה לא לגמרי נכון. האמת היא שכל העניין עם השבדיות הוא עדיין כל כך חדש בשבילי שאין לי ממש מושג מה אני עושה עם עצמי.

ביום שבת בצהרים אני ישוב על המירפסת המוצלת של ה"יוניון קולג'" (החדרים של החברה הקצת יותר מבוגרים שכבר בסוף או אחרי הצבא) על קפה של בוקר עם "פויה", אחד מהחברה' בסופ"ש מהצבא. אני מספר לו על השבדית ועל הפיספוס של אתמול ועל זה שאני לא ממש יודע איך להביא אותה למיטה שלי אלא אם שנינו שיכורים בבר.

בשלב הזה אולי כדאי שנעשה הפסקה קצרה בסיפור כדי להשלים פערים למי מהקוראים שלא זכה לגדול בקיבוץ. אתם מכירים את הסצנה ב"מבצע סבתא" שבה קרמבו מזמין את המיתנדבת בבריכה לחדר שלו לכוס קפה? אז מה שחשוב להבין זה שכמו עוד כמה פנינות מהסרט כמו להאכיל ילדים דשא, להמציא שמות מצחיקים לבני משק, ולחפור קברים עם סיגריה וגולדסטאר, הכל לקוח ישר מהמציאות.

פויה "למה שלא תזמין אותה לקוס קפה?"

טובן "מה? איפה?"

פויה "תזמין אותה לכוס קפה בחדר שלך"

טובן "למה קפה?"

פויה "כי קפה נשמע לא מחייב. סתם כוס קפה אחר הצהרים..."

טובן "ואז מה?"

פויה "מה, אז מה? אז אתם בחדר שלך וזהו, אתה נותן לה"

טובן "מה, וזה עובד?"

פויה "כל פעם. ככה עושים את זה, טובן"

אני נדהם ומוקסם מהפשטות הגאונית של התוכנית הזאת. לא ממש ציפיתי שתהיה כזו נוסחה מוכחת וחסרת סיכונים שאפשר פשוט לתת לבתול קיבוצניק טמבל בן 17 ואיתה הוא הולך וממש מצליח להשכיב סקנדינביות יפיפיות.

אני כבר בסמסטר השני של הלימודים שלי.

בפעם הבאה שאני רואה את אנה אני מזמין אותה לכוס קפה בחדר שלי. היא לא רק מסכימה אלא אפילו מתלהבת. אני בקושי מצליח להסתיר כמה אני מתלהב מאיך שהנוסחה הזאת ממש עובדת. אנחנו מסכמים שהיא תבוא לחדר שלי אחרי הארוחת ערב בחדר אוכל. אני מנקה את החדר, מחליף מצעים מזוהמים, ושותף שכבות של חול מהריצפה שלי.

בסביבות שמונה בערב היא מגיעה לחדר שלי. אני מכניס אותה פנימה, נותן לה לשבת, ואז אשכרה מכין לה קפה. בזמן שאני במטבחון הקטן, מכין קפה, היא מסתובבת בחדר הקטנטן שלי (אין לי אפילו מיטה זוגית) ונעצרת מול מדף הקסטות שלי מעל למיטה. אותו מדף קסטות שלא מוחזק טוב לקיר ושכבר נפל עלי באמצע הלילה כמה פעמים. היא בסך הכל נוגעת במדף עם האצבע כדי להיסתכל על איזו קסטה וזה כל מה שזה לוקח. צד אחד של המדף ניתק מהקיר כמו דלת של גרדום ומשחרר מטח של ארבעים קסטות שפוגעות בה, במיטה, בשולחן, ובריצפה. קופסאות של קסטות קופצות על המיזרון ומתבקעות לחלקים על הריצפה. רעש נורא. אנה המומה לגמרי ומהרגע שהיא יוצאת מההלם היא לא מפסיקה להיתנצל בזמן שהיא מרימה קסטות וקופסאות קסטות שבורות מהריצפה. כל הזמן הזה אני צוחק כל כך חזק שכר מתחילות לרדת לי דמעות. אחרי כמה שניות היא גם מתחילה לצחוק. וזהו, מאותה הנקודה הקרח נשבר.

באותו לילה הזדיינתי בפעם הראשונה בחיים שלי. אני יכול לספר סיפורים על זה שהייתי מאהב נהדר ושאנה זכתה לליל חלומותיה, אבל יהיה יותר מדויק להגיד שהיחזקתי מעמד אולי שישים שניות לפני שמיליתי את הקונדום שלי. מה לעשות, פעם ראשונה.

במהלך שלושת החודשים הבאים היתה לנו אחת ממערכות היחסים המופלאות האלה שרק יכולות להיתקיים בין בן משק למיתנדבת בתוך הבועה הקיבוצית – בלי בלאגנים, בלי דייטים, בלי משפחה, בלי כלום. פשוט הרבה כיף וסקס. כמו שכבר הזכרתי בהתחלה, בגלל שכל החברה שלי או שהתגייסו או שהיו בשנת שרות, חוץ מבסופי שבוע הייתי כמעט כל הזמן עם אנה ועם שאר השבדים בקבוצה. בשלב מסוים התחלתי לשאול אותם איך להגיד משהו בשבדית ואז הייתי הולך ואומר את זה למישהו אחר בשביל הצחוקים. הייתי עושה את זה כל כך הרבה וכולם היו נותנים לי כל כך הרבה מחמאות על השבדית שלי שממש התחלתי לקחת את זה ברצינות. היתה לי אשכרה מחברת שלמה של מילים ומשפטים בשבדית ולקראת סוף התקופה הנפלאה הזו אני חושב שכבר דיברתי יותר שבדית במשך היום מעברית.

לאט לאט הקשר ביני לבין אנה הלך והתעמק ושנינו מצאנו את עצמינו מאוהבים לגמרי. הו.., כמה הבטחות הובטחו, וכמה תוכניות תוכננו, ואיזה עתיד ורוד חזינו לשנינו. כמה דיברנו על זה שהיא תישאר בקיבוץ ושאני אבקר בשבדיה ואיך ששנינו נטייל ביחד בעולם ונחיה באושר ועושר. בסופו של דבר הסיפור נגמר כמו שכמעט כל הסיפורים האלה ניגמרים – היא חזרה לשבדיה ואני התגייסתי לשריון.

נו, לפחות לא גמרתי כמו מוטי בננה בציריך

קיבוצניקים. פרק ב – זאת לא הדרך

קליפת פיסטוק קטנה מתגלגלת מראש הפרמידה. מטה, מטה היא מקפצת על שאר הקליפות שנערמו לפניה עד שהיא פוגעת בשפת המאפרה העמוסה שמעיפה אותה הצידה. גלגול, קפיצה וצלצול כשהיא פוגעת בכוס בירה ריקה, מתנדנדת לשניה כמו אוניה ואז נעצרת. אצבע פנויה ביד עמוסת כוסות בירה ריקות תופסת את ידית הכוס הצמודה לקליפה הקטנה.

"קלר, בחיאת, תן יד ושטוף כמה כוסות" אמר שיף, עמוס בעבודה ולא עומד בקצב.

קלר ישב עם הגב לבר, מסתכל על רחבת הריקודים המלאה.

"קלר... נו קלר, בחיאת דינאק, תעשה טובה"

"חכה, שיף. אני עסוק" ענה קלר, מסתכל על פיונה רוקדת ומשתוללת על רחבת הריקודים עם מתנדב אחר.

"נראה לי שהיא הרבה יותר עסוקה ממך" חייך שיף.

"שרמוטה בת שרמוטה" מלמל קלר.

"אמרנו לך, קלר, היית פשוט צריך להוריד ת'תחתונים אחרי שכבר הייתם במיטה עם אור מכובה" אמר שריג מהשרפרף ליד קלר.

"שריג, תהיה גבר ותעזור לי פה לשטוף כמה כוסות" אמר שיף.

שריג קם מהשרפרף וניכנס למאחורי הבר "שיף, שטוף אתה ת'כוסות. אני אטפל במי שרוצה לשתות, בסדר?"

"טוב" ענה שיף והתחיל לשטוף את ערימת כוסות הבירה שמלאה את הכיור.

השעה היתה אחת ורבע והבר היה מפוצץ באנשים. היו שם כל המיתנדבים, מלא חברה' צעירים, ואפילו לא מעט אנשים קצת יותר מבוגרים מהקיבוץ שלא תמיד מגיעים לבר. קלר התחיל לא מזמן את הבירה השישית שלו והמשיך לשבת על השרפרף הגבוה, נשען על הבר ולא מוריד לרגע את העיניים מהמתנדבת היפייפיה, הסקסית, הבלתי נתנת להשגה. שני האנשים היחידים שהצליחו, בעזרת לא מעט אלכוהול, לפלס דרך בתוך כל הכיעור של פיונה ולמצא איזהשהו יופי בלתי מוסבר בעלמה הנורוגית היו קלר והמתנדב הדרום אפריקאי הרחב שרקד איתה. קלר בחן כל פרט בגופה ובגופו של המתנדב. אגו פגוע, בתוך לחץ מיני יצרו את הניצוץ שהצית את כל האלכוהול שהיה סביבו. חם, ידיים מזיעות, נשימה מהירה, חשיבה מעורפלת והיגיון שכבר ארז את המזודות מתישהו בין הבירה הרביעית לחמישית. מוזיקה חזקה מפציצה את המוח, אנשים קופצים ורוקדים, אורות מהבהבים, צבעים מסתובבים, רעש וזיעה.

"קלר, עזוב. תפסיק כבר לחשוב עליה" ניסה שריג לנחם אותו "היא לא שוה את זה, היא סתם פסיכית"

"פסיכי? רוצה לראות מה זה פסיכי?" אמר קלר, כולו בוער, וקפץ מהשרפרף.

"לא, קלר.." צעק שריג ורץ לעבר הפתח של הבר כדי לעצור אותו. שיף ישר הרים את העיניים מהכיור והספיק לראות את קלר רץ לעבר זוג המתנדבים. קלר דחף את המתנדב הדרום אפריקאי, תפס לפיונה המבוהלת במרפק וצעק "יא שרמוטה". כף ידו השניה של קלר עפה לכיוון פרצופה, והסתירה פגעה בלחיה הימנית כמעט באותו זמן שהאגרוף פגע בפרצופו של קלר. הקירות הסתחררו מסביבו, משתוללים ללא שליטה ביחד עם האורות והאנשים הרוקדים על הריצפה, על הכירות, על התיקרה, ועל כל יתר העולם שטס סביב קלר עד שהריצפה עפה אליו וחבטה בפרצופו שמצא סוף סוף מנוחה עליה. שריג קפץ מעל הבר והספיק למשוך אחורה את המתנדב הזועם שכמעט הספיק גם לבעוט בפרצופו של קלר ששכב מאולף על הריצפה. שיף הספיק להגיע שניה אחרי שריג וניסה להרגיע את המתנדב הזועם "איטס או קיי מן. טייק איט איזי. הי איז ג'אסט דראנק"

קלר ראה, לא ראה בין ענני הערפילים את כפות רגליהם של שיף, שריג והדרום אפריקאי עומדים על הצד וממלמלים מילים בשפה לא מוכרת. בכי של מתנדבת - בכי מוכר משהו. כמה מהקיבוצניקים היותר מבוגרים רצו אל קלר לראות אם קרה לו משהו רציני.

"זיו, אתה שומע אותי? זיו..."

"תביאו קצת מים"

"זיו, אתה בסדר?"

"שיף, לך תכבה ת'מוזיקה רגע"

"זיו.... קלר"

"נו שמישהו יביא כבר מים קיבינימט"

"זיוו אתהה בססדרר?"

אתה ששומע אותייייי? אתה ששומעע? אתההה ששששששששששששששש.................................

זהו. שקט.

כל הרעש נעלם. האורות כבו. הכל רגוע. הכל טוב............. העולם הפסיק להיסתובב. הידיים הפסיקו להזיע. הלב כבר לא דופק בתוך המוח. ה כ ל רגוע.............................

"קלר"

"ממ.. מה?"

"קלר, זאת לא הדרך"

"מה? איזו דרך?"

"זאת לא הדרך אם אתה רוצה לפגוש אותי כמו שצריך"

"אני מצטער, אני... אז תגיד לי בבקשה מה הדרך. אני רוצה לדעת"

קלר, הדרך היחידה שאנחנו יכולים להיפגש זה אם.."

"פפוו...אהה...מה?" מלמל קלר, מים זולגים במורד פרצופו.

"או, אמרתי לכם שזה יעבוד" אמר קובי בגאווה, עומד מעל קלר עם כוס ריקה ממים

"מה?... למה?....מה קרה?" מלמל קלר, מבולבל לגמרי, שוכב בתוך שלולית מים קטנה

קובי ועוד שני חברה הרימו את קלר בזהירות והושיבו אותו על אחת מהכורסאות הישנות שצמודות לקיר.

"קלר, אתה בסדר? איך אתה מרגיש?" שאל שוב קובי

"כן, כן אני בסדר" שיקר קלר, כולו מבולבל ומזועזע.

"אולי כדאי שנקרא לרונית שתבוא לבדוק אם הוא באמת בסדר" אמר מישהו

"עזוב" ענה רמי "לא צריך להעיר אותה עכשיו. הוא בסך הכל חטף בוקס. הוא יהיה בסדר"

"כן, אני בסדר" שיקר קלר בטון קצת יותר משכנע

שיף חזר למאחורי הבר והתחיל שוב את המוזיקה. כל המתנדבים ישר התחילו לרקוד ולקפץ. יהב, גלעד ויעל, בני כיתה של קלר, התישבו בכורסאות מסביב לקלר.

"קלר, הכל בסדר?" שאלה יעל

"כן, נו" ענה קלר בתון אפילו יותר משכנע וחסר סבלנות "אז תגיד גלעד, ממשיכים לאנ'שהו בסוף?"

"לא יודע קלר, לא נראה לי שכדאי שתמשיך לשום מקום הלילה. חוץ מזה די מגניב פה היום"

"כן, בואו נשאר" הוסיפה יעל

"יעל, את רק רוצה להישאר פה בשביל תומאס" אמר יהב עם תנועת ראש צידית לכיוון אחד המתנדבים על רחבת הריקודים שעבד עם יעל בחדר אוכל.

יעל בר-שלום, בת כיתה של קלר, גלעד ויהב השתחררה מהצבא כבר די מזמן ועבדה בקיבוץ כדי לסדר לעצמה את מענק השחרור ולנסות להבין מה היא רוצה לעשות עם עצמה. יעל תמיד נחשבה לאחת הבנות הכי יפות בקיבוץ - שיער שחור, עיניים כחולות, וגוף מאוד חטוב. הרבה אנשים כינו אותה בחיבה 'הפרח של הקיבוץ'.

"קלר" אמרה יעל "מי זה המיתנדב שהלכת איתו מכות?"

"סתם דרום אפריקאי חרא" רטן קלר "אני חושב שקוראים לו אנדי והוא גם עובד ברפת. יענקה'לה אומר שהוא כבר מת להעיף אותו כי הוא עצלן והוא תמיד שוכח לגרד ת'חרא מחצי מהרפתות"

"תגיד קלר, הוא קולט את הקטע?" שאל גלעד עם חיוך

"גלעד, אל תעצבן אותי" ענה קלר כשחיוכים רחבים נפתחו על פניהם של כולם. כולם חוץ מקלר.

אחרי כמה דקות קלר קם מהכורסא וניגש לבר.

"שיף, תביא איזה כוסית ויסקי"

"עולים מדרגה, הא קלר" אמר שיף והיסתובב אחורה להוריד את הויסקי הזול מהמדף המכובד מידי שהוא ישב עליו. שיף מזג, הגיש, וקלר ישר שפך במכה את הויסקי לתוך הגרון.

"תביא עוד אחת" אמר קלר, משתדל לדכא את השיעול שכמעט נפלט לו אחרי השוט המהיר. שיף פתח שוב את הבקבוק שלא הספיק לחזור למקומו לפני ההזמנה השניה, השלישית, והחמישית של קלר.

"שופך חזק היום, הא?" אמר שיף. קלר לקח לגימה נוספת והציץ מבעד לחלון לעבר השביל שמוביל למגורי המתנדבים. אותו השביל שעליו, רק לפני כמה דקות, הלכה פיונה הבוכיה, מלווה באנדי - הגבר של הלילה. הוא הגן על כבודה, וכבודו, נלחם בגבורה והוכיח את עצמו. שמח ומרוצה מההזדמנות שקלר נתן לו להדגים לה את גבריותו, כל מה שנותר לו עכשיו היה 'לנחם' את הבחורה הבוכיה כדי להשלים לו את הלילה המוצלח.

כוסית שישית נמזגה ואחריה גם שביעית. אנשים המשיכו לעבור ליד קלר כמו שדים, כל פעם ממלמלים לו משהו לא מובן עם חיוך. מוזיקה חזקה, שוב הכל קופץ. יעל, גלעד ויהב הצטרפו להמון הרוקד לקצב המנגינות הצורמות. בר-עמי, מהשרפרף ליד קלר, הזמין עוד בירה וחזר לשיחה הלא מובנת שהוא ניהל עם החברה' מסביבו. אביב הצטרף אליהם, הדליק סיגריה וזרק לקלר מבט מצחיק. שלושה מתנדבים ומתנדבת עמדו מול הבר בצידו השני של קלר ודברו בשפה שמוכרת לכולם מכל כך הרבה סרטים כחולים.

"יאא, דאס איס גוט" אמר שריג, שתי ידיו מאחורי ראשו בזמן שהוא מנער את האגן קדימה-אחורה. יתר החברה' התפקעו מצחוק, שלא הפסיק אפילו אחרי שארבעת המתנדבים כבר קלטו על מה הם צוחקים.

"מה זה הריח הזה?" שאל בר-עמי, מקמט את אפו. קלר ישר קפץ משרפרף הבר שלו והתקדם לכיוון הדלת הפונה לרפת. קלר יצא מהדלת, הצליח לרדת את המדרגה הקטנה, נזהר לא להיתקל בפחי האשפה והתנגש חזיתית במעקה הרפת, בועט את עצמו לסלטה מושלמת – ריצפה, שמיים, ושוב הכל מסתובב לפני שגבו של קלר נמרך על רצפת הרפת המרופדת.

שוב הכל נהיה שקט. הדופק נרגע. הכל נרגע. קלר ריחף לו על ענן רך ונעים. אף אחד כבר לא קופץ, אין יותר אגרופים ובכי, יצאתי מהכבשן ופה הכל קריר ומרענן. והשקט, איזה שקט מבורך....

"קלר"

"מה?"

"קלר, זאת לא הדרך"

קיבוצניקים. פרק א – קלר

ואי, כמה רך ונעים.

טוב ששכחו לגרד מפה את כל החרא כי אם לא, אז לא היה כל כך נוח לשכב ולהיסתכל על ארבעת הירחים שמיסתובבים בשמיים. מסכנות הפרות שפה, צריכות לסבול את כל המוזיקה המעצבנת הזאת.

"בוינה, יא פרה מסריחה, תפסיקי להשתין לי ליד הרגל".

הסיפור הזה מתחיל עם אחד זיו קלר, בן אדם וחוה, שעשה טיול, הגיע לקצה העולם, היסתובב, התבלבל, שתה, השתכר, הקיא, השתין במכנסיים, ומצא את אלוהים. או שלא.

עוד לפני השחרור הוא כבר ידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות עם עצמו. ולצערם של כולם הוא לא הצליח לשמור על זה בסוד. בסופי שבוע, כשהיה מגיע הביתה היה מזיין לכולם את השכל בלי הפסקה על איך ש"אני לא עומד להישאר פה בארץ המחורבנת הזאת עם כל החרא שפה. אתם תראו – כשכולכם עסוקים בלהירקב פה, כל אחד בתוך החור תחת של השני, אני כבר אהיה אי שם, עושה את זה עד הסוף. בלי גבולות, בלי גבולות מזדיינים, בלי גבולות בייבי, בלי בלה בלה בלה..." וכך הלאה והלאה היה מזיין לכולם את השכל, וממשיך לזיין את השכל, ושוב פעם מזיין את השכל, וכשלכולם היה לגמרי נמאס הוא היה מתחיל שוב לזיין את השכל. דווקא, אפילו כשהוא ידע שאף אחד לא סובל את זה, ומיום ליום פחות סובל אותו. יכול להיות שבתוך תוכו היה לו קצת חוסר בטחון לגבי כל הענין.

הם כולם אפסים, היה חושב לעצמו. אני לא שונא אותם או שום דבר, הם הרי לא עושים את זה מתוך כוונה רעה, הם פשוט לא מבינים אפה הם נמצאים. כמו דגיגון קטן שחי לו כל החיים בתוך האגם הקטן שלו, מפלי הניאגרה הניפלאים יורדים על האגם ויש תמיד מספיק מיים טריים ואוכל. מה רע לו לדגיגון הקטן בתוך האגם שלו? יש לו, לאגם העגול, קירות לבנים ומבריקים שמגינים עליו – הכל טוב. אבל עד שהוא לא יקפוץ מתיישהו החוצה הוא לא יבין שהוא חי כל החיים בתוך אסלה ושאנשים מחרבנים לו על הראש.

אני, אני מבין את זה. ולמה אני מבין את זה אתם שואלים את עצמכם. למה אני ולא כולם אתם שואלים את עצמכם. אז אני אספר לכם. זה התחיל עוד כשהייתי ילד, כשפגשתי בפעם הראשונה את אלוהים.

"די, די קלר, אף אחד לא שאל. כמה כבר אפשר לזיין ת'שכל"

"שתוק, גלעד. אם רק תקשיב פעם אחת אולי תוכל ללמוד משהו"

"ללמוד משהו ? עם למודים כאלה אני מעדיף להישאר חסר השכלה"

"או, זאת בדיוק הבעיה של כולכם"

"קודם כל, קלר, הבעיה שלנו זה כל הזיוני שכל שלך. וחוץ מזה, אם באמת פגשת את אלוהים אז איך זה שאתה אוכל סטייקים לבנים כל הזמן, ורק אם אתה כן במיקרה מצליח להשכיב את המיתנדבת הכי מכוערות בקיבוץ אתה לא מביא ביד שלוש פעמים ביום ?"

"זה בכלל לא קשור" נבח קלר, מנער בידו את בקבוק הגולדסטאר הריק שמולו. "ואיך זה שכבר נגמרו לך כל הבירות – כוס אמק"

"בוינה" קפץ גלעד "קודם כל, אתה חיסלת לי את רוב הבירות אתמול בלילה, וחוץ מזה אל תשנה נושא"

"איזה נושא ? זה הכל קשור. אתה לא מבין ?"

"וואי, וואי קלר כמה שאתה שרוט. אני עכשיו קופץ להחליף ארגז בירות חדש כלי לסתום לך ת'פה עם איזה בירה"

גלעד וקלר ישבו על המירפסת מול החדר של גלעד. יום שישי קייצי אחרי הצהרים, שני בקבוקי גולדסטאר ריקים על השולחן לפניהם.

קלר ניער את קופסת הנובלס המקומטת שהוציא מכיס מכנסי הג'ינס החתוכים ושחרר ממנה את אחת משתי הסיגריות האחרונות שהיו בה, הדליק את הסיגריה וזרק את הגפרור לגינה שבצד. גלעד המשיך לעשן את הנרגילה ששניהם התחילו לפני עשרים דקות.

כמה חבל שהם לא קולטים, שהם לגמרי עורים, חשב לעצמו קלר. אם היתי יותר בסדר הייתי משתדל יותר ומוצא דרך לעזור להם להבין. אבל כנראה שאני פשוט לא מסוגל. זאת המגרעה היחידה שיש לי לפי מה שאני יכול לראות.

עוד סופ"ש ועוד אחד, מה שבאמצע באמת לא משנה כי אם לחברה' פה קשה להבין ת'קטע אז שם זה בכלל אבוד – אפילו לא בא לי לנסות.

בא לי לעשות טיול לים. נגמור ת'סיגריה ונזוז..................

קלר ישב כמה דקות ושקע בתוך הרהוריו.

"צ'או גלעד. אני יורד לים"

"צ'או" מלמלו חזרה עננות עשן נרגילה ורדרדים.

וואי, תמיד כל כך קשה לקום מהכיסא אחרי בירה ונרגילה.

איך אני אוהב את הרוח שנושבת בין עצי האורן. יש לה תמיד צליל כל כך יפה, אולי בגלל האויר שנושב בין המחטים.

צריך להיזהר מהקוצים כשהולכים על שביל החול מול החדרים שלנו, הם תמיד קבורים טיפהלה' ולא רואים אותם... טוב, במחשבה שלישית אם לא רואים אותם אז איך בדיוק אפשר להיזהר מהם? עדיף פשוט ללכת רגיל, אם יבוא קוץ אז הוא יבוא, לא יעזור אם אני אשתדל. איזה שטות שאין לי כפכפים. לא רק שיש קוצים אלא שגם האספאלט של הכביש נהייה כל כך חם ואח"כ נהייה שחור על הכפות רגליים שלא כל כך יורד. מי בכלל שם כל כך הרבה אספאלט בדרך לים? הם לא יודעים שאנשים יחפים צריכים ללכת שם וש..

"קלר"

"מה? זה לא אני... ז.."

"קלר, נו אתה יורד לים או ממשיך לנחור ולמלמל לי פה על המרפסת?" אמר גלעד.

"מ..מה?" קלר פתח עיניים, התישר בכסא והישתעל פעמיים. "קשה, קשה לקום אחרי בירה ונרגילה..."

"כן, יופי קלר" ענה גלעד "שמע, אני קופץ לחדר של יעל"

" טוב, סבבה" אמר קלר "תגיד,אה... מה עושים היום בלילה? יש משהו?"

"נו מה כבר עושים? קופצים לבר ואח"כ אולי ממשיכים לאנשהו"

"כן, נשמע טוב" ענה קלר "בקיצור, תספר לי על זה אח"כ. אין לי כרגע זמן, אני יורד לים"

"טוב, טוב קלר, בסדר, רק תלך כבר – איזה שרוט יא אללה"

קלר קם מכיסא הקש במרפסת, סידר את הביצים בתוך הג'ינס, והתחיל ללכת. כשקלר הגיע לחוף הוא ראה מרחוק את כמה מהחברה' היותר מבוגרים ישובים על פיקה גדול וישר הלך להיצטרף אליהם. תמיד היה נחמד לקלר לשבת עם החברה היותר מבוגרים. הם נתנו לו טיפה כבוד בגלל האח הגדול שלו, וכל זיוני השכל שלו נלקחו בתור שעשוע שראוי לבמה הגונה. רונן שריג, יריב מרוז, שיף, בר-אמי, וקלר – האח של. ישבו להם מול הים וקשקשו. בשלב מסוים, כשהסיבוב קפה השני מהפק"ל קפה של מרוז נגמר, הם החליטו שהגיע זמן לחזור לקיבוץ.

"כוס אמק, איזה חום האספאלט הזה. נשרפות לי הרגליים" התלונן קלר בדרך חזרה.

"אז מה קלר – שמענו שנת'ת למתנדבת הנורוגית הזאת לפני שבוע" אמר שריג "איך קוראים לה?"

"פיונה" ענה מרוז

"כן, זהו פיונה, הזאת שעובדת ברפת. קלר, איך אתה יכול להיתקרב לדבר הזה? שמעתי שאפילו הפרות מפחדות ממנה"

"עזוב, סתם שרמוטה" ענה קלר

"בוינה, היא מכוערת כמו הלילה" אמר שריג " אבל עכשיו שאתה אומר שהיא גם שרמוטה אז זה אפילו יותר מגעיל לחשוב על זה"

"כל הערב אני מחרמן אותה על הבר" התחיל קלר עם הסיפור בזמן שחיוכים רחבים נמתחו על פני יתר החברה' "לוקח אותה החוצה, חירמונים שם על הקיר בכניסה שחבל על הזמן. אז בסוף אני לוקח אותה לחדר שלי, אנחנו שנינו שם, אני כבר ערום לגמרי, ופתאום היא אומרת לי שהיא לא יכולה, שהיא מתגעגעת לחבר שלה בנורוגיה. כנראה איזה ויקינגי שני מטר גובה עם קרן שור בין הרגליים. התחילה לעשות לי שם סצנות"

"נו, אז מה אתה רוצה? היא בכלל לא שרמוטה, היא אפילו לא רצתה לתת לך בגלל החבר שלה" אמר שיף כשכולם מצטרפים בהסכמה כדי לדרבן את קלר.

"שרמוטה זה בכלל לא עניין של סקס" קפץ קלר, מדורבן כהלכה "מה, יש לכם ארבע-חמש שנים פור עלי ואתם עדיין לא קולטים ת'קטע"

"נו, אז ספר, ספר לנו ת'קטע שנבין" הגיבו כולם.

"מה, אם היא כל כך אוהבת את הנורוגי שלה אז מה היא בכלל מתחילה איתי ונותנת לזה להגיע על למיטה שלי? שם פתאום היא נזכרת שהיא אוהבת אותו? אם הנורוגי שלה היה יודע מה היא עשתה איתי כל הערב הוא היה מעיף אותה לעזאזל, ומבחינתי, אחרי כל הערב הזה היא מגיעה מרצונה עד למיטה שלי ושם היא פתאום מתחרטת ומתחילה לעשות לי סצנות אז גם שתלך לעזאזל – היא לכלכה לכל הכיוונים ולזה אני קורא שרמוטה"

"קלר, אולי פשוט היית צריך להישאר עם התחתונים עד שהאור היה מכובה" אמר שריג "אולי היא פשוט ראתה מה שיש לך שם והגיעה למסקנה שאתה לא עומד בקריטריונים שלה. אולי כדאי שתכיר לה את בר-אמי. קרן של שור זה קטן עליו – שופר יהודי כשר יש לו שם, הא, בר-אמי?"

"שריג, יא חלאה. מה אתה מנסה להוציא לי את התאבון? לא הייתי נוגע בה עם מקל של מטאטא" ענה בר-אמי וכולם התחילו לצחוק. כולם חוץ מקלר.

אחרי עוד כמה דקות הליכה הם הגיעו לכניסה לקיבוץ ושתי דקות אחר כך כבר הגיעו לדשא שמול החדרים של החברה' המבוגרים. קלר שפשף את כפות הרגליים על הדשא ואז הצטרף לשריג, שיף, ובר-אמי על הכורסאות במרפסת מול הדשא. הגינה מסביב למרפסת היתה מעוטרת בחלקי מחרשה חלודים, שלטים ישנים, זנב של קטיושה, ועוד כל מיני מזכרות נוסטלגיים מהקיבוץ. סכך גפן צפוף עיטר את קורות העץ העוים מסביב ומעל המרפסת הישנה. השמש אט אט הנמיכה את מעופה ויתושי הדמדומים כבר התחילו לזמזם בין הראשים של החברה'.

"נו, אז מה עשית איתה בסוף, קלר?" שאל שריג

"זהו, היה שם ממש קטע" ענה קלר "עומד לי פחד והיא פתאום מתחילה לבכות לי שם על המיטה. ישר קפצתי לשרותים והיבאתי שם כזאת 'ידנית' עצבנית. השפריץ לי שם עד הכיר בגלל השרמוטה הזאת. וזהו, אח"כ יצאתי מהשרותים כאילו בקטע של לנחם אותה ואיכשהו הצלחתי להעיף אותה"

"שמע, קלר אתה שרוט רציני" התחילו לצחוק החברה' "אתה אפילו יותר דפוק מהאח שלך"

"מה דפוק?" התגונן קלר "הייתי כל כך חרמן שאם לא הייתי מביא 'ידנית' בשרותים זה היה נגמר באונס או משהו. לא שכל כך אכפת לי ממנה אבל אותי היו זורקים לכלא בסוף"

"ועוד איך כלא" אמר שיף "היית משפריץ אותה עד התיקרה. הם היו מכניסים אותך על רצח ממדרגה שאנ'לא יודע מה"

"היו צריכים לגרד אותה מהתיקרה עם שפכטל" הוסיף שריג "השרמוטה הזאת עדיין לא מבינה איזה מזל יש לה. הא, קלר?"

ושוב כולם צוחקים. כולם חוץ מקלר.

באותו ערב הבר נפתח מוקדם מהרגיל. שוורץ היה צריך ללכת לחליבת ערב ברפת והוא הצליח לשכנע את שיף שיפתח מוקדם כדי לאפשר לו 'לשפוך' כמה בירות לפני המשמרת. השעה היתה רבע לעשר ורק שוורץ וקלר ישבו על הבר וקשקשו. שיף היה מאחורה, משחק עם המוזיקה ומתחרט ששוורץ הצליח לשכנע אותו לפתוח כל כך מוקדם. קלר היה איפהשהו בין הבירה השניה לשלישית ולא הרבה אחר כך שוורץ כבר המשיך לכיוון הרפת.

קלר פתח לעצמו עוד בקבוק גולדסטאר חצי והמשיך לפצח – עורם לעצמו פירמידה של קליפות פיסטוקים במאפרה שמולו. הלילה זה הלילה שאני עומד לפגוש את אלוהים שוב, חשב לעצמו. הבאתי היום 'ידנית' בריאה, שנ"צ הגונה, מיקלחת טובה, וארוחה משביעה. עכשיו רק נשאר להגביר את קצב האלכוהול ולהיתכונן למפגש.

הלילה הוא הלילה.