ואי, כמה רך ונעים.
טוב ששכחו לגרד מפה את כל החרא כי אם לא, אז לא היה כל כך נוח לשכב ולהיסתכל על ארבעת הירחים שמיסתובבים בשמיים. מסכנות הפרות שפה, צריכות לסבול את כל המוזיקה המעצבנת הזאת.
"בוינה, יא פרה מסריחה, תפסיקי להשתין לי ליד הרגל".
הסיפור הזה מתחיל עם אחד זיו קלר, בן אדם וחוה, שעשה טיול, הגיע לקצה העולם, היסתובב, התבלבל, שתה, השתכר, הקיא, השתין במכנסיים, ומצא את אלוהים. או שלא.
עוד לפני השחרור הוא כבר ידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות עם עצמו. ולצערם של כולם הוא לא הצליח לשמור על זה בסוד. בסופי שבוע, כשהיה מגיע הביתה היה מזיין לכולם את השכל בלי הפסקה על איך ש"אני לא עומד להישאר פה בארץ המחורבנת הזאת עם כל החרא שפה. אתם תראו – כשכולכם עסוקים בלהירקב פה, כל אחד בתוך החור תחת של השני, אני כבר אהיה אי שם, עושה את זה עד הסוף. בלי גבולות, בלי גבולות מזדיינים, בלי גבולות בייבי, בלי בלה בלה בלה..." וכך הלאה והלאה היה מזיין לכולם את השכל, וממשיך לזיין את השכל, ושוב פעם מזיין את השכל, וכשלכולם היה לגמרי נמאס הוא היה מתחיל שוב לזיין את השכל. דווקא, אפילו כשהוא ידע שאף אחד לא סובל את זה, ומיום ליום פחות סובל אותו. יכול להיות שבתוך תוכו היה לו קצת חוסר בטחון לגבי כל הענין.
הם כולם אפסים, היה חושב לעצמו. אני לא שונא אותם או שום דבר, הם הרי לא עושים את זה מתוך כוונה רעה, הם פשוט לא מבינים אפה הם נמצאים. כמו דגיגון קטן שחי לו כל החיים בתוך האגם הקטן שלו, מפלי הניאגרה הניפלאים יורדים על האגם ויש תמיד מספיק מיים טריים ואוכל. מה רע לו לדגיגון הקטן בתוך האגם שלו? יש לו, לאגם העגול, קירות לבנים ומבריקים שמגינים עליו – הכל טוב. אבל עד שהוא לא יקפוץ מתיישהו החוצה הוא לא יבין שהוא חי כל החיים בתוך אסלה ושאנשים מחרבנים לו על הראש.
אני, אני מבין את זה. ולמה אני מבין את זה אתם שואלים את עצמכם. למה אני ולא כולם אתם שואלים את עצמכם. אז אני אספר לכם. זה התחיל עוד כשהייתי ילד, כשפגשתי בפעם הראשונה את אלוהים.
"די, די קלר, אף אחד לא שאל. כמה כבר אפשר לזיין ת'שכל"
"שתוק, גלעד. אם רק תקשיב פעם אחת אולי תוכל ללמוד משהו"
"ללמוד משהו ? עם למודים כאלה אני מעדיף להישאר חסר השכלה"
"או, זאת בדיוק הבעיה של כולכם"
"קודם כל, קלר, הבעיה שלנו זה כל הזיוני שכל שלך. וחוץ מזה, אם באמת פגשת את אלוהים אז איך זה שאתה אוכל סטייקים לבנים כל הזמן, ורק אם אתה כן במיקרה מצליח להשכיב את המיתנדבת הכי מכוערות בקיבוץ אתה לא מביא ביד שלוש פעמים ביום ?"
"זה בכלל לא קשור" נבח קלר, מנער בידו את בקבוק הגולדסטאר הריק שמולו. "ואיך זה שכבר נגמרו לך כל הבירות – כוס אמק"
"בוינה" קפץ גלעד "קודם כל, אתה חיסלת לי את רוב הבירות אתמול בלילה, וחוץ מזה אל תשנה נושא"
"איזה נושא ? זה הכל קשור. אתה לא מבין ?"
"וואי, וואי קלר כמה שאתה שרוט. אני עכשיו קופץ להחליף ארגז בירות חדש כלי לסתום לך ת'פה עם איזה בירה"
גלעד וקלר ישבו על המירפסת מול החדר של גלעד. יום שישי קייצי אחרי הצהרים, שני בקבוקי גולדסטאר ריקים על השולחן לפניהם.
קלר ניער את קופסת הנובלס המקומטת שהוציא מכיס מכנסי הג'ינס החתוכים ושחרר ממנה את אחת משתי הסיגריות האחרונות שהיו בה, הדליק את הסיגריה וזרק את הגפרור לגינה שבצד. גלעד המשיך לעשן את הנרגילה ששניהם התחילו לפני עשרים דקות.
כמה חבל שהם לא קולטים, שהם לגמרי עורים, חשב לעצמו קלר. אם היתי יותר בסדר הייתי משתדל יותר ומוצא דרך לעזור להם להבין. אבל כנראה שאני פשוט לא מסוגל. זאת המגרעה היחידה שיש לי לפי מה שאני יכול לראות.
עוד סופ"ש ועוד אחד, מה שבאמצע באמת לא משנה כי אם לחברה' פה קשה להבין ת'קטע אז שם זה בכלל אבוד – אפילו לא בא לי לנסות.
בא לי לעשות טיול לים. נגמור ת'סיגריה ונזוז..................
קלר ישב כמה דקות ושקע בתוך הרהוריו.
"צ'או גלעד. אני יורד לים"
"צ'או" מלמלו חזרה עננות עשן נרגילה ורדרדים.
וואי, תמיד כל כך קשה לקום מהכיסא אחרי בירה ונרגילה.
איך אני אוהב את הרוח שנושבת בין עצי האורן. יש לה תמיד צליל כל כך יפה, אולי בגלל האויר שנושב בין המחטים.
צריך להיזהר מהקוצים כשהולכים על שביל החול מול החדרים שלנו, הם תמיד קבורים טיפהלה' ולא רואים אותם... טוב, במחשבה שלישית אם לא רואים אותם אז איך בדיוק אפשר להיזהר מהם? עדיף פשוט ללכת רגיל, אם יבוא קוץ אז הוא יבוא, לא יעזור אם אני אשתדל. איזה שטות שאין לי כפכפים. לא רק שיש קוצים אלא שגם האספאלט של הכביש נהייה כל כך חם ואח"כ נהייה שחור על הכפות רגליים שלא כל כך יורד. מי בכלל שם כל כך הרבה אספאלט בדרך לים? הם לא יודעים שאנשים יחפים צריכים ללכת שם וש..
"קלר"
"מה? זה לא אני... ז.."
"קלר, נו אתה יורד לים או ממשיך לנחור ולמלמל לי פה על המרפסת?" אמר גלעד.
"מ..מה?" קלר פתח עיניים, התישר בכסא והישתעל פעמיים. "קשה, קשה לקום אחרי בירה ונרגילה..."
"כן, יופי קלר" ענה גלעד "שמע, אני קופץ לחדר של יעל"
" טוב, סבבה" אמר קלר "תגיד,אה... מה עושים היום בלילה? יש משהו?"
"נו מה כבר עושים? קופצים לבר ואח"כ אולי ממשיכים לאנשהו"
"כן, נשמע טוב" ענה קלר "בקיצור, תספר לי על זה אח"כ. אין לי כרגע זמן, אני יורד לים"
"טוב, טוב קלר, בסדר, רק תלך כבר – איזה שרוט יא אללה"
קלר קם מכיסא הקש במרפסת, סידר את הביצים בתוך הג'ינס, והתחיל ללכת. כשקלר הגיע לחוף הוא ראה מרחוק את כמה מהחברה' היותר מבוגרים ישובים על פיקה גדול וישר הלך להיצטרף אליהם. תמיד היה נחמד לקלר לשבת עם החברה היותר מבוגרים. הם נתנו לו טיפה כבוד בגלל האח הגדול שלו, וכל זיוני השכל שלו נלקחו בתור שעשוע שראוי לבמה הגונה. רונן שריג, יריב מרוז, שיף, בר-אמי, וקלר – האח של. ישבו להם מול הים וקשקשו. בשלב מסוים, כשהסיבוב קפה השני מהפק"ל קפה של מרוז נגמר, הם החליטו שהגיע זמן לחזור לקיבוץ.
"כוס אמק, איזה חום האספאלט הזה. נשרפות לי הרגליים" התלונן קלר בדרך חזרה.
"אז מה קלר – שמענו שנת'ת למתנדבת הנורוגית הזאת לפני שבוע" אמר שריג "איך קוראים לה?"
"פיונה" ענה מרוז
"כן, זהו פיונה, הזאת שעובדת ברפת. קלר, איך אתה יכול להיתקרב לדבר הזה? שמעתי שאפילו הפרות מפחדות ממנה"
"עזוב, סתם שרמוטה" ענה קלר
"בוינה, היא מכוערת כמו הלילה" אמר שריג " אבל עכשיו שאתה אומר שהיא גם שרמוטה אז זה אפילו יותר מגעיל לחשוב על זה"
"כל הערב אני מחרמן אותה על הבר" התחיל קלר עם הסיפור בזמן שחיוכים רחבים נמתחו על פני יתר החברה' "לוקח אותה החוצה, חירמונים שם על הקיר בכניסה שחבל על הזמן. אז בסוף אני לוקח אותה לחדר שלי, אנחנו שנינו שם, אני כבר ערום לגמרי, ופתאום היא אומרת לי שהיא לא יכולה, שהיא מתגעגעת לחבר שלה בנורוגיה. כנראה איזה ויקינגי שני מטר גובה עם קרן שור בין הרגליים. התחילה לעשות לי שם סצנות"
"נו, אז מה אתה רוצה? היא בכלל לא שרמוטה, היא אפילו לא רצתה לתת לך בגלל החבר שלה" אמר שיף כשכולם מצטרפים בהסכמה כדי לדרבן את קלר.
"שרמוטה זה בכלל לא עניין של סקס" קפץ קלר, מדורבן כהלכה "מה, יש לכם ארבע-חמש שנים פור עלי ואתם עדיין לא קולטים ת'קטע"
"נו, אז ספר, ספר לנו ת'קטע שנבין" הגיבו כולם.
"מה, אם היא כל כך אוהבת את הנורוגי שלה אז מה היא בכלל מתחילה איתי ונותנת לזה להגיע על למיטה שלי? שם פתאום היא נזכרת שהיא אוהבת אותו? אם הנורוגי שלה היה יודע מה היא עשתה איתי כל הערב הוא היה מעיף אותה לעזאזל, ומבחינתי, אחרי כל הערב הזה היא מגיעה מרצונה עד למיטה שלי ושם היא פתאום מתחרטת ומתחילה לעשות לי סצנות אז גם שתלך לעזאזל – היא לכלכה לכל הכיוונים ולזה אני קורא שרמוטה"
"קלר, אולי פשוט היית צריך להישאר עם התחתונים עד שהאור היה מכובה" אמר שריג "אולי היא פשוט ראתה מה שיש לך שם והגיעה למסקנה שאתה לא עומד בקריטריונים שלה. אולי כדאי שתכיר לה את בר-אמי. קרן של שור זה קטן עליו – שופר יהודי כשר יש לו שם, הא, בר-אמי?"
"שריג, יא חלאה. מה אתה מנסה להוציא לי את התאבון? לא הייתי נוגע בה עם מקל של מטאטא" ענה בר-אמי וכולם התחילו לצחוק. כולם חוץ מקלר.
אחרי עוד כמה דקות הליכה הם הגיעו לכניסה לקיבוץ ושתי דקות אחר כך כבר הגיעו לדשא שמול החדרים של החברה' המבוגרים. קלר שפשף את כפות הרגליים על הדשא ואז הצטרף לשריג, שיף, ובר-אמי על הכורסאות במרפסת מול הדשא. הגינה מסביב למרפסת היתה מעוטרת בחלקי מחרשה חלודים, שלטים ישנים, זנב של קטיושה, ועוד כל מיני מזכרות נוסטלגיים מהקיבוץ. סכך גפן צפוף עיטר את קורות העץ העוים מסביב ומעל המרפסת הישנה. השמש אט אט הנמיכה את מעופה ויתושי הדמדומים כבר התחילו לזמזם בין הראשים של החברה'.
"נו, אז מה עשית איתה בסוף, קלר?" שאל שריג
"זהו, היה שם ממש קטע" ענה קלר "עומד לי פחד והיא פתאום מתחילה לבכות לי שם על המיטה. ישר קפצתי לשרותים והיבאתי שם כזאת 'ידנית' עצבנית. השפריץ לי שם עד הכיר בגלל השרמוטה הזאת. וזהו, אח"כ יצאתי מהשרותים כאילו בקטע של לנחם אותה ואיכשהו הצלחתי להעיף אותה"
"שמע, קלר אתה שרוט רציני" התחילו לצחוק החברה' "אתה אפילו יותר דפוק מהאח שלך"
"מה דפוק?" התגונן קלר "הייתי כל כך חרמן שאם לא הייתי מביא 'ידנית' בשרותים זה היה נגמר באונס או משהו. לא שכל כך אכפת לי ממנה אבל אותי היו זורקים לכלא בסוף"
"ועוד איך כלא" אמר שיף "היית משפריץ אותה עד התיקרה. הם היו מכניסים אותך על רצח ממדרגה שאנ'לא יודע מה"
"היו צריכים לגרד אותה מהתיקרה עם שפכטל" הוסיף שריג "השרמוטה הזאת עדיין לא מבינה איזה מזל יש לה. הא, קלר?"
ושוב כולם צוחקים. כולם חוץ מקלר.
באותו ערב הבר נפתח מוקדם מהרגיל. שוורץ היה צריך ללכת לחליבת ערב ברפת והוא הצליח לשכנע את שיף שיפתח מוקדם כדי לאפשר לו 'לשפוך' כמה בירות לפני המשמרת. השעה היתה רבע לעשר ורק שוורץ וקלר ישבו על הבר וקשקשו. שיף היה מאחורה, משחק עם המוזיקה ומתחרט ששוורץ הצליח לשכנע אותו לפתוח כל כך מוקדם. קלר היה איפהשהו בין הבירה השניה לשלישית ולא הרבה אחר כך שוורץ כבר המשיך לכיוון הרפת.
קלר פתח לעצמו עוד בקבוק גולדסטאר חצי והמשיך לפצח – עורם לעצמו פירמידה של קליפות פיסטוקים במאפרה שמולו. הלילה זה הלילה שאני עומד לפגוש את אלוהים שוב, חשב לעצמו. הבאתי היום 'ידנית' בריאה, שנ"צ הגונה, מיקלחת טובה, וארוחה משביעה. עכשיו רק נשאר להגביר את קצב האלכוהול ולהיתכונן למפגש.
הלילה הוא הלילה.
No comments:
Post a Comment