טובן לומד שבדית

סתיו 1993

להרבה בני משק כמוני לוקח כמה שנים של לגור מחוץ לקיבוץ כדי באמת להבין כמה מטורף ומצחיק זה לגדול בקיבוץ.

בחצי הראשון של 1993 קרו כמה דברים חשובים בחיים שלי: גמרתי יב', נפרדתי מהחברה שלי מראש הניקרה, ועברתי ניתוח "קילה" (שדחה לי את הגיוס). שלושת הגורמים האלה יצרו מצב שבו מצאתי את עצמי בקיבוץ, דיי נטול חברה' כי כל הבני גיל שלי או שהתגייסו או שהלכו לשנת שרות.

התפתחות קצת יותר מעניינת היתה שאמא שלי מונתה להיות מרכזת המתנדבים של הקיבוץ. כך שלא רק שהייתי מקבל מידע מקדים לגבי הגעתם ,או יותר נכון הגעתן, של מתנדבות חדשות, הצלחתי אפילו לקחת חלק פעיל בסלקציה של איזה מתנדבות יגיעו לקיבוץ ואיזה קונפות יצטרכו לחפש קיבוץ אחר (לכל תופס קבלה שהיה מגיע היה מצורף תצלום). כך יצא שבשלהי קיץ 93 השתתפתי בתהליך הבחירה של קבוצה שלמה של שבדיות שהגיעו לקיבוץ כמה שבועות מאוחר יותר.

בשלב הזה כבר החלמתי מהניתוח וחזרתי לעבוד בבננות. בנוסף לזה, בגלל שהייתי הבן משק הפעיל היחידי שלא היה עסוק בשום דבר מיוחד, לקחתי על עצמי את תפקיד הברמן של הקיבוץ. תפקיד שכולל לא רק את ההפעלה של הבר אלא גם את כל הנקיונות, הסידורים, והרכישות. כך יצא שבערך פעם בשבוע, בזמן שעדיין הייתי בן 17, הייתי גומר יום עבודה בבננות, לוקח את האוטו של הענף לנהריה, ועושה קניה סיטונאית של בערך עשרה ארגזי בירה, תריסר בקבוקי וודקה, ג'ין, ויסקי, רום, ועוד כמה ארגזי מיצים. כל זה היה נכנס למקררים, ואז ביום שישי הייתי פותח את הבר ומגיש משקאות כל הלילה. היום כל זה נשמע מטורף לגמרי אבל בזמנו לא אני ולא אף אחד אחר מצא בזה שום דבר יוצא דופן.

כשקבוצת המתנדבות הגיעה סוף סוף לקיבוץ (בתחילת ספטמבר), סידור העבודה שיבץ את כולן בבננות, איתי, עד שלכל אחת יימצא שיבוץ מתאים.

יום עבודה סטנדרתי בבננות מתחיל בשש בבוקר בחדר אוכל כשבאים לשתות קפה לפני הירידה למטעים.

מראה קלאסי של בן משק בננצ'יק זה טי-שרט או חולצת עבודה כחולה, מכנסי דגמ"ח חתוכות בגובה הברך, נעלי צבא, והכי חשוב – סכין בננות באורך מטר שנשאת בתוך נדן עור שתלוי על החגורה. להיכנס לחדר אוכל עם כזה מראה תמיד הרגיש לי קצת כמו כשג'ון ויין נכנס לבר באיזו עיירת מערב פרוע קלאסית (ככה זה לגדול בקיבוץ, צריך קצת דמיון מידי פעם כדי להעביר את היום).

באותו בוקר ראשון ישבנו כולנו בחדר אוכל: הבננצ'יקים בשולחן אחד, ובערך חמש עשרה שבדים ושבדיות בשולחן אחר. עשר דקות מאוחר יותר אני כבר נוהג בטרקטור בדרך למטעים, מאחורי נגררת עגלת ארבע גלגלים גדולה עם כל המתנדבים והמתנדבות, וכמה קיבוצניקים.

היום עובר בצורה דיי סטנדרטית ומשעממת – חיתוך עלים. אני וזמורי, בן משק שכבר היה אחרי צבא ושקצת בזבז זמו בקיבוץ לפני הלימודים, מנסים לשבור את הקרח עם השבדיות ולהתבייט כל אחד על מתנדבת ספציפית.

"תתמקד על מישהי אחת או שלא יצא לך שום דבר עם אף אחת מהן" מוסבר לי. זמורי מציע שבאחת מהפסקות השתיה אני אספר למתנדבות כמה בדיחות מהרפרטואר המכובד שלי כדי לשבור את הקרח.

אני מחליט שהוא צודק. מסתבר שזאת טעות.

אחרי כמה בדיחות המתנדבות היותר מנומסות מאלצות גיחוך או שניים, השאר פשוט מעבירות מבטים מבולבלים ביניהן. מסתבר שנבכי ההומור הסקנדינבי לא כוללים בדיחות קיבוצניקים מלוכלכות. נו - למדתי משהו.

אני מחליט שלזמורי אין מושג על מה הוא מדבר

המשך עבודה.

בשלב מסוים אני שם לב שאחת מהבלונדיניות היותר חמודות ממש מתקשה לחתוך עלי בננות יבשים עם הסכין השבורה והכהה שהיא קיבלה באותו יום. אני בינתיים מגלח את העלים האלה מהעצים שאני עובד עליהם ומסתכל על הנסיונות הנואשים שלה לנסר ולהרביץ לעלי בננות יבשים עם סכין שלא חדה מספיק כדי למרוח חמאה. אני מצליח להבין שגלום פה איזה פוטנציאל מסויים אבל מוח הבן משק בן ה17 שלי לא מצליח לחשוף אותו. זמורי בא לעזור לי עם זה.

זמורי: "טובן, למה שלא תחליף איתה סכינים כדי שיהיה לה יותר קל?"

טובן: "מה, ושאני אתקע עם הסכין המחורבנת שלה?"

רק השטן יודע איך ילד מטומטם כמוני הצליח אי פעם להשכיב שבדיות קוסיות.

זמורי: "נו אל תהיה טמבל. תהיה נחמד אליה, תיתן לה ת'סכין שלך להיום, ואז תדבר איתה וכל זה.."

טובן: "וואלה?"

אני מחליט שזמורי הוא גאון וממנה אותו להיות הגורו שלי לעניני בחורות.

מסתבר שזה דווקא כן היה רעיון טוב. הבחורה נורא מעריכה את הג'סטה שלי והרבה יותר קל לה להוריד עלי בננות יבשים עם חרב נינג'ה שיכולה לגלח אפרסק. אנחנו מדברים וצוחקים.

ביום שישי בלילה אני פותח את הבר של הקיבוץ כרגיל. אני מחליט שהשבדית שלי תקבל כמה משקאות בחינם. מסתבר שגם זאת החלטה נבונה. (אמרנו כבר שאני לומד, כן?) אותו ערב נגמר בכלום בסופו של דבר. למרות שכיף לנו לשתות ולדבר, כל הקבוצה של השבדיות החליטה שהיא רוצה ללכת לבר של סער (הקיבוץ השכן) ומתוך לחץ קבוצתי המתנדבת שלי (נקרא לה – אנה) החליטה שהיא גם תלך. אני יכול להגיד בשלב הזה שאני מאוכזב אבל זה לא לגמרי נכון. האמת היא שכל העניין עם השבדיות הוא עדיין כל כך חדש בשבילי שאין לי ממש מושג מה אני עושה עם עצמי.

ביום שבת בצהרים אני ישוב על המירפסת המוצלת של ה"יוניון קולג'" (החדרים של החברה הקצת יותר מבוגרים שכבר בסוף או אחרי הצבא) על קפה של בוקר עם "פויה", אחד מהחברה' בסופ"ש מהצבא. אני מספר לו על השבדית ועל הפיספוס של אתמול ועל זה שאני לא ממש יודע איך להביא אותה למיטה שלי אלא אם שנינו שיכורים בבר.

בשלב הזה אולי כדאי שנעשה הפסקה קצרה בסיפור כדי להשלים פערים למי מהקוראים שלא זכה לגדול בקיבוץ. אתם מכירים את הסצנה ב"מבצע סבתא" שבה קרמבו מזמין את המיתנדבת בבריכה לחדר שלו לכוס קפה? אז מה שחשוב להבין זה שכמו עוד כמה פנינות מהסרט כמו להאכיל ילדים דשא, להמציא שמות מצחיקים לבני משק, ולחפור קברים עם סיגריה וגולדסטאר, הכל לקוח ישר מהמציאות.

פויה "למה שלא תזמין אותה לקוס קפה?"

טובן "מה? איפה?"

פויה "תזמין אותה לכוס קפה בחדר שלך"

טובן "למה קפה?"

פויה "כי קפה נשמע לא מחייב. סתם כוס קפה אחר הצהרים..."

טובן "ואז מה?"

פויה "מה, אז מה? אז אתם בחדר שלך וזהו, אתה נותן לה"

טובן "מה, וזה עובד?"

פויה "כל פעם. ככה עושים את זה, טובן"

אני נדהם ומוקסם מהפשטות הגאונית של התוכנית הזאת. לא ממש ציפיתי שתהיה כזו נוסחה מוכחת וחסרת סיכונים שאפשר פשוט לתת לבתול קיבוצניק טמבל בן 17 ואיתה הוא הולך וממש מצליח להשכיב סקנדינביות יפיפיות.

אני כבר בסמסטר השני של הלימודים שלי.

בפעם הבאה שאני רואה את אנה אני מזמין אותה לכוס קפה בחדר שלי. היא לא רק מסכימה אלא אפילו מתלהבת. אני בקושי מצליח להסתיר כמה אני מתלהב מאיך שהנוסחה הזאת ממש עובדת. אנחנו מסכמים שהיא תבוא לחדר שלי אחרי הארוחת ערב בחדר אוכל. אני מנקה את החדר, מחליף מצעים מזוהמים, ושותף שכבות של חול מהריצפה שלי.

בסביבות שמונה בערב היא מגיעה לחדר שלי. אני מכניס אותה פנימה, נותן לה לשבת, ואז אשכרה מכין לה קפה. בזמן שאני במטבחון הקטן, מכין קפה, היא מסתובבת בחדר הקטנטן שלי (אין לי אפילו מיטה זוגית) ונעצרת מול מדף הקסטות שלי מעל למיטה. אותו מדף קסטות שלא מוחזק טוב לקיר ושכבר נפל עלי באמצע הלילה כמה פעמים. היא בסך הכל נוגעת במדף עם האצבע כדי להיסתכל על איזו קסטה וזה כל מה שזה לוקח. צד אחד של המדף ניתק מהקיר כמו דלת של גרדום ומשחרר מטח של ארבעים קסטות שפוגעות בה, במיטה, בשולחן, ובריצפה. קופסאות של קסטות קופצות על המיזרון ומתבקעות לחלקים על הריצפה. רעש נורא. אנה המומה לגמרי ומהרגע שהיא יוצאת מההלם היא לא מפסיקה להיתנצל בזמן שהיא מרימה קסטות וקופסאות קסטות שבורות מהריצפה. כל הזמן הזה אני צוחק כל כך חזק שכר מתחילות לרדת לי דמעות. אחרי כמה שניות היא גם מתחילה לצחוק. וזהו, מאותה הנקודה הקרח נשבר.

באותו לילה הזדיינתי בפעם הראשונה בחיים שלי. אני יכול לספר סיפורים על זה שהייתי מאהב נהדר ושאנה זכתה לליל חלומותיה, אבל יהיה יותר מדויק להגיד שהיחזקתי מעמד אולי שישים שניות לפני שמיליתי את הקונדום שלי. מה לעשות, פעם ראשונה.

במהלך שלושת החודשים הבאים היתה לנו אחת ממערכות היחסים המופלאות האלה שרק יכולות להיתקיים בין בן משק למיתנדבת בתוך הבועה הקיבוצית – בלי בלאגנים, בלי דייטים, בלי משפחה, בלי כלום. פשוט הרבה כיף וסקס. כמו שכבר הזכרתי בהתחלה, בגלל שכל החברה שלי או שהתגייסו או שהיו בשנת שרות, חוץ מבסופי שבוע הייתי כמעט כל הזמן עם אנה ועם שאר השבדים בקבוצה. בשלב מסוים התחלתי לשאול אותם איך להגיד משהו בשבדית ואז הייתי הולך ואומר את זה למישהו אחר בשביל הצחוקים. הייתי עושה את זה כל כך הרבה וכולם היו נותנים לי כל כך הרבה מחמאות על השבדית שלי שממש התחלתי לקחת את זה ברצינות. היתה לי אשכרה מחברת שלמה של מילים ומשפטים בשבדית ולקראת סוף התקופה הנפלאה הזו אני חושב שכבר דיברתי יותר שבדית במשך היום מעברית.

לאט לאט הקשר ביני לבין אנה הלך והתעמק ושנינו מצאנו את עצמינו מאוהבים לגמרי. הו.., כמה הבטחות הובטחו, וכמה תוכניות תוכננו, ואיזה עתיד ורוד חזינו לשנינו. כמה דיברנו על זה שהיא תישאר בקיבוץ ושאני אבקר בשבדיה ואיך ששנינו נטייל ביחד בעולם ונחיה באושר ועושר. בסופו של דבר הסיפור נגמר כמו שכמעט כל הסיפורים האלה ניגמרים – היא חזרה לשבדיה ואני התגייסתי לשריון.

נו, לפחות לא גמרתי כמו מוטי בננה בציריך